“את מבינה, איילת, רק לפני שנים מעטות הרופאים הבינו שאנחנו לא משוגעות. שיש שם למחלה שלנו. שקוראים לה פיברומיאלגיה. עד אז חשבו שאנחנו עצלניות, שאנחנו מתחמקות, שאנחנו חולות מדומות וסדרתיות…”
אילנית בחורה מרשימה מאוד. שנים רבות ממלאת תפקיד רגיש במפעל בטחוני. בעלת ידי זהב הבוראות כל תכשיט או חפץ נוי לבית, אופה בחסד עוגות מרהיבות עשירות בקרמים מסוגננים ומסולסלים בשלל צבעי הקשת. כשהתיישבה מולי על כורסת הטיפולים ישרה אליי מבט בעל עיניים מצועפות, הניחה יד על ליבה ואמרה:
“איילת, האמיני לי, עברתי כבר הכל, את כל הטיפולים האפשריים, אלו של הרפואה הקונבנציונלית ובטיפולים המשלימים… כלום לא עזר לי. אני עדיין חשה באותם הסימפטומים”.
ביקשתי מאילנית שתתאר את סדר יומה. מתוך דבריה עלה דפוס חיים קבוע במשך שנים רבות:
“אני קמה בחמש לפנות בוקר.
לאחר מקלחת קצרה אני מעמידה על הגז שלושה סירים לארוחת הצהרים, מנקה את המטבח, עוברת על המקלחות והשירותים בזריזות, מכניסה מכונת כביסה, מכינה ארוחת בוקר לבעלי ולבת הקטנה, מתארגנת ויוצאת לעבודה. חוזרת בארבע הביתה,
יושבת עם הילדה על שיעורי הבית (אחרת היא ממש לא תעשה אותם… ככה היא, מפונקת), מארגנת את הבית, גולשת קצת בפייסבוק ובחדשות היום ואם יש לי כוח אני מכינה איזה קישוט חדש לבית או אופה משהו טעים,
נוסעת כמעט כל יום לראות מה שלום ההורים שלי שגרים לידי,
חוזרת הביתה בערב, מארגנת את הבית, מתקלחת והולכת לישון…”
“וביום שישי, כשאת לא עובדת?” שאלתי.
“אהה… שישי מוקדש לנקיון הבית, בישולים, אפיה. כל הילדים באים הביתה בצהרים, חובה שיהיה שולחן מלא במאכלים שלי, אחר כך אני הולכת לנוח ובערב, אחרי מקלחת משלימה עוד כמה בישולים ולאחר שהילדים יוצאים לבילויים שלהם אני מנקה את הכלים, שוטפת את המטבח והולכת לישון”
“ובשבת?” שאלתי.
“בשבת אני לרוב נחה.
אני ממוטטת מכל השבוע וכשיש לי כח לפעמים אנחנו יוצאים לטייל עם הילדים או עם חברים…”
“והאיש שלך, במה הוא מסייע לך במשק הבית?”
“הוא לא עוזר לי… מסכן, הוא עובד עד מאוחר. אני לא רוצה לדרוש ממנו שיעזור בבית. מספיק שהוא מביא כסף הביתה”.
“ויחסי אישות? האם יש לכם זמן לכך? לקשר הזוגי שלכם?”
אילנית צוחקת…
“לא זוכרת מתי הקדשנו זמן לזה.
זה לא בראש שלי עכשיו. זה בדיוק מה שחסר לי עם הכאבים שיש לי בכל הגוף… רק הוא חסר לי… טוב שהוא לא מתעקש. ראה שאני לא בעניין ולא מציק לי… מדי פעם קופץ לו החשק, אבל בדרך כלל הוא ממש מתחשב…”
“האם עברת טיפול רגשי בנוסף לטיפולים הפיזיולוגיים?” שאלתי. “אולי אימון אישי (קואוצ’ינג)?”
“לא…” ענתה אילנית.
הצעתי לאילנית שאערוך עמה אימון אישי. הסברתי לה שמטרת האימון הוא לתכנן מחדש את סדר היום בצורה נכונה, שתשאיר לה פנאי לעצמה, לתחביבים שלה, להנאות הקטנות שגורמות לה להתרוממות הרוח. שנציב מטרות ויעדים שיהיה בהם מקום לקשר הזוגי שהוזנח שנים רבות.
שנשאיר מקום פעם בשבוע להתפתחות אישית כמו לימודים, קריאת ספר טוב, השתתפות בהרצאות או בסדנאות, שיקפתי לה את סדר יומה העמוס. תוך כדי שיקוף סדר יומה הבחינה אילנית שהיא חיה למען כולם: למען האיש שלה, למען הילדים שלה, למען מקום העבודה שלה, למען הוריה, למען הבית שלה… שאין לה מקום באמת – לעצמה.
הצעתי לאילנית שאערוך לה טיפול משלים במדיטציה ודמיון מודרך, בנוסף לאימון האישי.
אילנית נענתה לאתגר ויצאנו לדרך חדשה, בה היא למדה לנהל את חייה אחרת, להקדיש לעצמה מידי יום זמן לעשייה שתביא להנאה ולמנוחה משגרת היום. רתמנו את האיש שלה לסיוע במשק הבית.
כשהדבר עורר מחלוקת בניהם (בכל זאת, הוא לא היה מורגל לעשייה בבית, אך הבין היטב שעליו להיות קשוב יותר לצרכי אשתו), הם הסתייעו בעוזרת בית שהגיעה אחת לשבוע לסייע בניקיונות ואילנית למדה לשחרר שליטה מכל פרט שקורה בבית ולסמוך על העוזרת שתעשה מלאכתה נאמנה.
היא למדה לסמוך על בתה שתכין את שיעוריה כמיטב יכולתה ומעת לעת הזמינה לה מורה פרטית שתשלים את החומר הלימודי שהילדה החסירה.
המדיטציה שיחררה למחזור הדם אנדורפינים שסייעו רבות בשיכוך הכאבים. התפרצויות הכאב הלכו ופחתו. אילנית חשה פעילה ונמרצת יותר, נרשמה לחדר כושר, ירדה במשקל ואף סיפרה לי בחיוך גדול שגם יחסי האישות הפכו לפעילים יותר.
בשבוע שעבר סיימנו את תהליך האימון והמדיטציה. הצעתי לאילנית לשוב לאימון ולמדיטציה אחת לחודשיים כדי לשמר את האיזון הגופני ולהמשיך לקבוע יעדים חדשים.
אילנית הגיעה אליי לחדר הטיפולים עם סלסלת עוגיות מעשה ידיה להתפאר וברכה הכתובה על כרטיס צבעוני גם אותו הכינה בטוב טעם.
על הכרטיס היו כתובים משפטים שגרמו לדמעותיי לזלוג מאליהן. כמה התרגשתי לדעת ששוב, השילוב בין אימון אישי (קואוצ’ינג), קביעת מטרות ויעדים ומדיטציה הממירה תהליכים רגשיים לנוירולוגים ומסייעת לריפוי הגוף והנפש הוא שילוב מנצח.
עובדה. הקוליטיס שלי, מחלה ארורה וקשה היא נחלת העבר והפיברומיאלגיה של אילנית כבר לא סוערת כשהיתה.
טווח התקפות הכאבים נעשה גדול יותר והם הפכו לנסבלים. אילנית נהנית משינה טובה במשך לילה שלם וחשה שהיא זאת המנהלת את חייה ולא המחלה היא שמנהלת אותה.
יש דברים שקשה להסביר במילים…
אחד מהם היא תודה עמוקה לנפלאות הגוף שיודע לרפא את עצמו בעזרת תעצומות הנפש שיש בכולנו.
שנה אזרחית טובה ובריאה., חברים יקרים שלי.
ואל תשכחו לשמור על עצמיכם,
לאכול בריא, לשתות מספיק, לנוח,
לצרוך ויטמין C כדי להגן על גופנו מפני הצינון
וויטמין D כי אין לנו מספיק שעות שמש בתקופה זאת של השנה.
אוהבת❤️
