למדתי בבן גוריון, סיימתי תואר ראשון ותואר שני בפסיכולוגיה, התמקצעתי בפסיכולוגיה קלינית בילדים ובני נוער וחיפשתי את האחד שיוכל להשלים אותי. שנים אף גבר לא היה נראה לי מספיק מעניין והנה, מנשה הגיח לעולמי כמו מתנה.
הכרתי אותו לקראת סיום לימודי התואר השני. הייתי בת 30 והוא היה בן גילי. שחום, תמיר, כריזמטי וגאון. הוא סיים את לימודיו בתואר השני בכלכלה בהצטיינות יתרה. הרגשתי שאני מתאהבת בו כמו בת טיפש עשרה.
התחלתי איתו בקפיטריה של האוניברסיטה והוא היה כל כך מתוק וזרם איתי. התחלנו לצאת וגיליתי אדם כל כך מדויק לי. עד שהבנתי שאני לא יחידה בליבו.
באחד מימי חג השבועות הוזמנתי להתארח אצל אמו.
היא הכינה אוכל מסורתי: קאהי, קיימר, סילאן וריבת חבושים. לא אשכח שהיא בחנה אותי בקפידה, הסתכלה על כל ביס שלקחתי מהצלחת ובסוף הארוחה שעמדה לי בגרון פנתה אליי במבטא עיראקי כבד ואמרה:
“מנשה הוא הבן היחיד שלי. את העיניים נתתי לו כדי שיגדל ויהיה מצטיין. את צריכה להתנהג אליו כמו אל מלך. את זכית. את יודעת כמה בנות רצו אותו? אני אלמד אותך את כל המאכלים העיראקיים שהוא אוהב, קובה, פאצ’ה, תבית ותעשי לו. את צריכה לפנק אותו…”
הסתכלתי על מנשה כלא מאמינה למשמע אזניי וראיתי ארשת של אושר על פניו. לא הבנתי איך הוא יכול להיות כל כך מבסוט כשיש לו אימא כזאת פרימיטיבית, ברברית שחושבת שאני איזה משרתת שבאה לטפל בבן שלה. אבל אהבתי אליו היתה חזקה ממני.
נישאנו ברחבת בריכת השחיה של הקיבוץ בו נולדתי והולדנו שלושה ילדים.
הוא אבא מדהים, אוהב כל כך את הילדים ומשקיע בהם המון. הוא מאהב מעולה, משקיע מאוד בחיי המין שלנו ומפנק אותי.
הכל יכול היה להיות מושלם לו רק אימא שלו לא היתה שם. לפעמים אני חושבת שהוא אוהב אותה יותר ממה שהוא אוהב אותי. הוא מדבר איתה בטלפון לפחות שלוש פעמים ביום ומשתף אותה בדברים הכי אינטימיים.
בטיפול הזוגי אליו הלכנו בעבר הוא אמר שהוא מבין אותי אבל הוא חייב לאימא שלו את כל חייו כי הוא גדל בשכונת עוני, מוכת פשע והיא, אלמנה צעירה נאבקה שיגדל לתפארת.
היא עבדה בשלוש עבודות ביום כדי לממן לו חוגים ולימודים ודאגה שיצטיין בלימודיו.
למנשה יש עוד שתי אחיות אבל הן כקליפת השום בעיניה. הוא ורק הוא, תכלית עולמה. לאחר שעלו בי מחשבות על גירושין ולאחרונה אף חליתי בפסוריאזיס מרוב לחץ, הבנתי שלא אוכל עוד לשאת בנטל הזה. איילת, אני צריכה את העזרה שלך לפני שאתמוטט לגמרי”
הבכי והצער של כנרת המסו את ליבי. ימים רבים הרהרתי במצוקתה.
כבת לעדה העיראקית אני מכירה היטב את העדפת הבן במשפחות רבות ואת הקשר הסימביוטי בין הבן לאימו. אבל הקשר של אמו למנשה היה אובססיה. לא היתה זאת אהבה רגילה.
אמו דרשה לדעת הכל על חייו וכנרת חשה שהיא חיה תחת עינה הפקוחה כל הזמן, שאין לה באמת פרטיות ושכל סודותיה נצורים בליבה של האישה שהיא הכי לא אוהבת.
בטיפול הרגשי העליתי מתודות טיפוליות שסייעו לכנרת לנקות את הצער הכבד מליבה. היא למדה כי האיש שלה אוהב אותה מאוד ואהבת אמו אינה גוזלת ממנה את מקומה בלב שלו. כשניתחנו את המילה אובססיה, הוקל מאוד לכנרת.
הקראתי לה דף מספרו עטור הפרסים של הסופר הקוריאני הימין סונים, “אהבה לדברים בלתי מושלמים, ללמוד לקבל את עצמך בעולם השואף לשלמות”:
“אובססיה דומה מאוד לאהבה אבל ברור שאין זו אהבה. באובססיה, בניגוד לאהבה, חשים בצורך האנוכי הסמוי לשלוט בזולת בהתאם לרצונותיכם. אהבה מתירה לזולת להיות מי שהוא ואילו אובססיה מבקשת שליטה”.
ערכתי לכנרת שטיפה אנרגטית במדיטציה ודמיון מודרך כדי להשיב לה את אהבת עצמה, כדי שהיא תדע שהיא בטוחה ומוגנת.
הזמנתי את מנשה לטיפול זוגי והאווירה הקלילה שנוצרה בקליניקה בה החלפנו משפטים בעיראקית גרמה לו להבין שהוא אינו מאוים. מנשה תיאר את אהבתו הרבה לרעייתו והבין את מצוקתה הגדולה. בטיפול, למד מנשה לחשוב אחרת על יחסיו עם אמו. הוא ניהל איתה שיח מכבד ועם זאת הציב לה גבולות ברורים שלא יפגעו בפרטיות שלו ושל משפחתו.
לאחרונה, לאחר פיוס זוגי מחמם לב ולאחר שנעלמו כתמי הפסוריאזיס האדומים מגופה של כינרת הצעתי שנסיים את הטיפול כי חשתי שיש לכנרת ולאיש שלה את כל הכלים כדי להצליח.
התרגשתי כל כך כשכנרת, שהיא פסיכולוגית מעולה ומקצועית מאוד בחרה בי כדי להבריא רגשית ופיזית והביעה את הערכתה הרבה במכתב שהותירה בידי לקראת השנה החדשה בצרוף מגש “לוזינה” (ממתק עיראקי) שלמדה מחמותה להכין בטוב טעם.
הערות:
הסיפור אמיתי, השמות שונו לשמירה על צנעת מטופליי, שנתנו את הסכמתם לחשיפת סיפור הצלחתם.
פסוריאזיס היא מחלת עור כרונית הנגרמת לאחר שמערכת החיסון תוקפת את הגוף עצמו. כמו כל המחלות האוטואימוניות, המחלה פורצת בעקבות לחץ נפשי רב ועל רקע גנטי.
אני מאחלת לכינרת ומנשה המשך הצלחה רבה בחייהם ולכם, חברים יקרים שלי, שנה טובה ומתוקה, שנת בריאות, שגשוג והצלחה רבה.
