האהבה היא צורך ביולוגי

מיכאלה ואביגיל (שמות בדויים) הן אמא ובת המגיעות אליי אחת לשבוע לקליניקה לאחר שמשבר עמוק נקלע בניהן.

אביגיל, סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה קיבלה מטלה מהמרצה שלה ובמסגרת השיעור הוא ביקש מהסטודנטים שלו לשוחח על החוזקות והחולשות של הוריהם כדי ללמוד מכך מה ירשו מההורים, אילו נקודות חוזק יש בהם ואילו תכונות הם ירשו אך הן אינן משרתות אותם.

הדבר פתח, לדברי אביגיל, תיבת פנדורה. היא החלה לנבור בילדותה וגילתה כי מעולם לא קיבלה חיבוק או נשיקה מאמה. כמו גם שום ביטויי אהבה. למרות שבתוכה ידעה שהאם אוהבת אותה.

אביגיל חשה ריקנות ולעיתים צללה לדכאונות.

מיכאלה, האם, טענה שכך היא עצמה גדלה, בבית שלא היו בו ביטויי אהבה ואינה מסוגלת להביא את עצמה להביע את אהבתה.

המקרה השיב אותי לקריאה נמרצת בספר המעולה “ללא פרויד וללא פרוזאק”
וכך כותב ד”ר דיוויד סראוון שרייבר:

“בשלושים השנים האחרונות שיעורי הדיכאון גדלו בהדרגה בחברות מערביות. בעשור האחרון צריכת תרופות נוגדות דיכאון הוכפלה ברוב המדינות המתקדמות.

המוח הרגשי נוצר במטרה לשדר ולקלוט בערוץ הרגש.

מתברר כי אותו סוג תקשורת ממלא תפקיד חיוני בהישרדות הגוף ולא רק בכל הנוגע למזון וחום.

בעבור היונקים המגע הרגשי מהווה צורך ביולוגי ממשי בדומה למזון ולחמצן.

בשנות השמונים ההתקדמות בתחום הטיפול הנמרץ אפשרה להחזיק בחיים ילודים פגים קטנים יותר ויותר.

בתוך אינקובטורים הרמטיים עם מנורות אולטרא סגולות, ניתן לבסס תנאי חיים מלאכותיים בדיוק הנחוץ להשרדתם של אותם יצורים אנושיים קטנים.

מתברר שלמערכת העצבים הרגישה של אותם תינוקות היתה סיבולת נמוכה למגעים הנחוצים לטיפול בהם.

לכן למדו לטפל בהם ללא מגע פיזי. הותקנו שלטים על האינקובטורים: “לא לגעת”.

זעקות המצוקה שנשמעו מהתינוקות למרות האטימה של האינקובטורים לקול, נגעו גם לליבן של האחיות האדישות ביותר, אך הן התעלמו מהם באורח ממושמע.

אלא שעל אף הטמפרטורה האידיאלית, תנאי החמצן והלחות המושלמים, תזונה שנמדדה במיליגרמים והקרניים האולטרא סוגולות, הילודים לא גדלו!

מבחינה מדעית, היתה זו תעלומה, כמעט עלבון.

כיצד סרב הטבע לשתף פעולה בתנאים מושלמים כל כך?

רופאים וחוקרים שאלו את עצמם והרגיעו אלה את אלה עד כמה שניתן, כשהבחינו כי לאחר שהוצאו הילדים ששרדו מהאינקובטורים, עלה משקלם במהירות.

אולם יום אחד, במחלקת פגים אמריקנית , שמו לב כי נראה שתינוקות מסוימים, אף שעדיין היו באינקובטורים, גדלים באורח נורמלי.

זאת, אף שדבר לא השתנה בנוהלי הטיפולים. דבר לא השתנה – או כמעט לא השתנה.

אכן, חקירה חשפה לתדהמתם הרבה של הרופאים שכל הילדים הגדלים היו במעקב של אותה אחות שעבדה בלילה ובדיוק אז החלה לעבוד במחלקה.

לאחר שנשאלה, היססה תחילה האישה הצעירה ולבסוף הודתה: היא לא היתה מסוגלת לעמוד בפני הבכי של מטופליה הקטנים.

כמה שבועות קודם לכן החלה ללטף את גבם של התינוקות כדי להרגיע את בכיים, תחילה עשתה זאת בדאגה, שהרי הדבר היה אסור, ולאחר מכן בביטחון שהלך וגבר, בהתייחס לתוצאות, והיות שאף אחת מהתגובות שמפניהן הוזהרה לא התרחשה, היא המשיכה.

מאז באוניברסיטת דיוק, אישרו פרופ’ שנברג וצוותו את התוצאה הזאת בסדרת ניסויים שבוצעו בעכברים צעירים שבודדו עם לידתם.

הם הוכיחו שבהעדר מגע פיזי כל תא ותא בגוף מסרב להתפתח, כפשוטו. בכל התאים, החלק של הגנום, האחראי ליצור האנזימים החיוניים להתפתחות, חדל מלבוא לידי ביטוי, והגוף כולו נכנס למעין תרדמת חורף.

לעומת זאת, אם מלטפים באיטיות את גבו של כל עכבר קטן בעזרת נגיעות עדינות במכחול רטוב המדמה את ליקוקה של אמא עכברה בתגובה לקריאות גוריה, מתרחש יצור האנזימים מייד, וכך גם ההתפתחות.

אכן, המגע הרגשי הוא גורם החיוני להתפתחות, ואף להשרדות”.

מאת: ד”ר דיוויד סרוואן שרייבר, “ללא פרוד וללא פרוזאק” דרכים חדשות ויעילות לטיפול במצבי לחץ, חרדה ודיכאון. עמ’ 135-136

ובאשר למיכאלה ואביגיל, מידי שבוע נתתי להן בפגישות שלנו מאמרים מסוכמים יחד עם דפי תרגול שהנחו אותן כיצד ליצור קשר משמעותי, מחבק ומעצים.

החיבוקים הראשונים (שהעלו דמעות רבות בעיניי) של מיכאלה את בתה קרו אצלי בקליניקה. כמו גם מילות אהבה מפורשות כמו “אני אוהבת אותך”, “אני גאה בך”, “את יפה ומוצלחת”… ועוד… כמה יופי וחסד יש באהבה האנושית.

הייתי מלאת התפעלות מן האומץ והתושיה של האם והבת שהיו מוכנות לקבל על עצמן כללים חדשים של תקשורת וכלים משמעותיים לפתרון קונפליקטים.

אז חברים יקרים שלי, הרבו לחבק, לאהוב, להעצים ולהצמיח את אהבתכם.

האהבה היא תשורה חינמית ומעלה באופן דרמטי את הורמוני האוקסיטוצין והדופמין השומרים על ההתפעלות שלנו מהעולם ומיופי הבריאה. כמו גם על חיוך קורן ומאיר פנים.

מאחלת לכם לאהוב ולזכות באהבת חינם.

את/ה בטוח/ה?

לא תהיה לך גישה למדיטציות עד שתתחבר שוב.