הרופא הרגיש בחן אותי בתשומת לב יתירה ושאל: “איפה כואב לך?” הצבעתי על הבטן העליונה, מצד ימין. “זהו כיס המרה, האם את יודעת משהו על כיס המרה שלך?” שאל הרופא. “לא” עניתי.
ד”ר סיגל שלח אותי לבדיקת אולטרא סאונד וכששבתי אליו עם הבדיקה הוא קבע:
“כיס המרה שלך מודלק וגדול מאוד, מחר בבוקר תהיי חייבת לעבור ניתוח לכריתת כיס מרה, אחרת יש סכנה שהוא יתפוצץ וזו סכנת מוות”
שמחתי שסופכלסוף התגלה מקור הכאב שלי ומנגד התעצבתי שאני צריכה ניתוח אך הבנתי כי אין ברירה.
שבנו הביתה, שכבתי באפיסת כוחות על המיטה, שוב כאב אדיר וחד החריד אותי, כזה שלא ידעתי קודם ו… זהו. לא כאב לי יותר כלום. חושך. קר לי. והנה, הגוף שלי עולה מעלה, מעלה בתוך צינור של אור.
הסתכלתי למטה בבעתה וראיתי את עצמי שרועה על המיטה, מתה, את אפי לידי ואת בתי הקטנה בת חודש וחצי שוכבת במיטה לידינו.
ואני מרחפת מעלה, מעלה, מעלה, לא שולטת בריחוף שלי, נשאבת בשרוול אור גדול, מנסה להיאחז בכל כוחי במשהו אך אין מה שיעצור אותי.
חרדה מילאה אותי. הבנתי שזוהי נשמתי המרחפת מעלה. הצטערתי על לכתי. הצטערתי על ילדיי הצעירים ועל הפרידה מכל האהוביי. הגעתי למקום בו הכל מואר ופגשתי את אבי שנפטר שנה וחצי קודם לכן.
שאלתי “אבא, אני מתה?” ואבי לא ענה רק אמר “יש לך עוד הרבה מה לעשות בעולם שלנו, לא תם זמנך”.
מיד נשאבתי שוב, הפעם בצינור חשוך, מטה. חשתי בחילה גדולה. קור גדול ובלבול.
מגע נעים בכף הרגל שלי העיר אותי: “ללי, איילת שלי…” פקחתי בכבדות את עיניי. הבנתי כי אני בבית החולים, אפי האיש שלי עמד סמוך אליי ולידו ד”ר סיגל. חיוך גדול התפשט על פניו של אפי. “ניצלת ממוות. כיס המרה התפוצץ בלילה. ד”ר סיגל המלאך שלנו הציל אותך…” והרופא אמר: “עוד לא ראיתי מקרה כזה. כיס המרה היה מלא באבנים ובחול רב, הוא התפוצץ בבטן, היו המון הידבקויות לכבד ולמעי… את בנס נמצאת פה… את מבינה את זה?”
הרופא עטור הכיפה האמין בניסים. “איזה נס. אני מקווה שאהיה ראויה לניסים שקרו לי” חשבתי בליבי.
יוני 2007
חלומות מוזרים התרוצצו בראשי. דמות של בחור יפהפה נגלתה בחלומי… “אסף…אסף”, שמעתי לחישות עם השם שלא היה מוכר לי.
החלום יחד עם החלומות המוזרים שפגשו אותי בחצי שנה לאחר הניתוח שעברתי גרמו לי לרצות לצאת מהבית לטיול של מספר ימים.
מצאתי באינטרנט הצעות מפתות לבתי מלון וצימרים מפנקים. שום דבר לא לכד את תשומת ליבי אלא מודעת מילים קצרה: בית ארז 0548172240.
המודעה הילכה עליי קסם. הסתבר כי זהו צימר במושב שעל ברמת הגולן. אישה יקרה בשם יפה רז מנהלת אותו. “וואו, איזה צירוף מקרים” חשבתי בליבי. מושב נורדיה בו אני גרה הקים את שעל ברמת הגולן. כמה ביקשתי לבקר במקום זה.
בחג השבועות, יולי 2007 התארחנו במושב שעל ל 4 ימים קסומים ומרתקים. החלומות שלא הניחו לי פסקו. “איזו שלווה אני חשה… נעלמו החלומות שלי. זה מה שהייתי צריכה בדיוק… חופש” חשבתי לעצמי.
בתום ביקורינו ברמת הגולן התקשרתי ליפה וביקשתי שתבוא אל הצימר כדי שאשלם לה על השהות שלנו.
“איילת” אמרה יפה. “את מאוד מעניינת אותי. בואי אלינו הביתה, תשתו איתנו קפה ותמשיכו בדרככם. את מסכימה”? “בטח” עניתי. יפה פתחה את דלת ביתה בחיוך רחב. הבית רחב הידיים המעוצב בסגנון מרוקאי היה עוצר נשימה. אור רב נכנס בעד החלונות הגדולים וניכר כי אנרגיה נפלאה שוכנת בבית זה. למדתי דברים רבים על הזוג והבחנתי כי ישנם קווי דמיון בין יפה לביני. שתינו בעלות תואר שני בביולוגיה ומורות למדעים. שתינו מתעניינות בכוחו של התת מודע. הבטחתי לעצמי שלא יהיה זה ביקור אחרון אצל המשפחה.
כשפנינו ללכת הרמתי את מבטי מעלה ועיניי פגשו תמונה על הקיר. התקשיתי לנשום. “יפה…” פניתי אליה. “מי הבחור הזה שבתמונה? אני מכירה אותו… חלמתי עליו…”
דמי קפא בעורקיי.
יפה ענתה כי זהו בנה אסף וכי הוא נהרג שנה קודם בתאונת אופנוע. החוורתי… לא האמנתי למשמע אזניי. לא הבנתי כיצד ייתכן הדבר. מה קורה לי? יפה, בתושייתה סייעה לי לעכל את ההבנה כי אני מתקשרת.
“איך זה יכול להיות”? חשבתי. “הלוא אני אתאיסטית מוחלטת. לא מאמינה בכלום… איך דווקא עליי נחת סיפור שכזה”?
“התקשיתי להבין מה קרה שהביא אותי לסיטואציה העוצמתית והמטלטלת הזאת. חשתי כי אני חייבת להבין מה קרה לי וביקשתי מיפה לדעת עוד על אסף שלה. כשיפה סיפרה על אסף שוב חשתי שדמי קופא. כל מה שהיא סיפרה תאם בדיוק מוחלט לאסף שאני מכירה. ילד אהוב ויקר, בן משפחה קרוב שלי. חשתי שזהו סיפור כבד שלא אוכל לעמוד בו לבד ויזמתי פגישה בין יפה רז לאמו של אסף האהוב שלנו. אמו של אסף שלנו חשה תדהמה לנוכח הסיפור המטורף…
באחת השבתות הזמנתי את שתי המשפחות אלינו. שתי האמהות סיפרו כל אחת על אסף שלה. הסתבר שישנה זהות מוחלטת בין שני האספים. זה של יפה ובן המשפחה שלנו.
שניהם נולדו באותו התאריך, לאמהותיהם יש שם זהה סבתא של אסף רז וסבתא של אסף שלנו נולדו באותו היום, שמות הסבים זהים ובסוף השיחה אמו של אסף בן משפחתי אמרה ליפה, “טוב, דבר אחד כנראה אינו דומה וזוהי שעת הלידה. אני ילדתי את אסף שלי בעשרים לארבע לפנות בוקר” ניכר כי התרגשות רבה אחזה ביפה שאמרה” “וואו, גם אני ילדתי את אסף שלי בעשרים לארבע לפנות בוקר”.
הסיפור הזה הילך עלי קסם אך גם טלטל אותי עד היסוד. לא האמנתי כלל בעולם שמעבר לעולם שלנו.
מאז הכל הסטוריה. התקשורים פקדו אותי זה אחר זה ובזכותם גיליתי עולמות מרתקים, עולמות קסומים ומלאי מסרים.
אני משתמשת בטיפוליי בדקויות שאני מגלה בתקשורים. כנראה שאין דרך אחרת להסביר את ההצלחה של מטופלים הבאים אליי, שהרפואה לא נתנה להם סיכוי להשתקם כמו דניאל כהן, מירב גולן ועוד רבים שמיגרו מחלתם למרות הכל.
פוסט זה מוקדש לזכרו של אסף רז, בן יפה ודודו הבן הראשון שנולד למושב שעל, ילד פלא, צדיק, שהקים בית תמחוי לאוכלוסיה נזקקת בקרית שמונה, שדאג להעביר להם אוכל חם ומזין מידי יום, שהדריך טיולים, שצייר עולמות קסומים בגיר פחם על סדין גדול ולבן, שהיה פילוסוף, חוקר, פלורליסט, תם, ישר, מלח הארץ, ציוני נלהב ודמות לחיקוי והערצה בלב חניכיו.
בימים אלו מלאו 12 שנים ללכתו.
יהיה זכרו ברוך לעד.
